הכרעת דין בתיק ת"פ 13838-01-11

כללי    

1.         כנגד הנאשם לפני (להלן: "הנאשם"), הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של ייבוא סם, עבירה לפי סעיפים 13 + 19א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "הפקודה"), ועבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד, עבירה לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודה.  

            על פי המפורט בכתב האישום המתוקן, בתאריך 22.11.10 יצא הנאשם מהארץ וטס למספר ארצות באירופה. במהלך שהותו שם, רכש הנאשם סמים מסוכנים מסוגים שונים, מספקים שונים, אותם ארז, סמוך לחזרתו לארץ, בשמונה אריזות נפרדות, כמפורט להלן:

            א.         אריזה 1 - סם מסוג חשיש במשקל של כ- 5 גר'

            ב.         אריזה 2 - סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ- 6 גר'

            ג.          אריזה 3 - סם מסוכן מסוג קנביס במשקל של גרם

            ד.         אריזה 4 - סם מסוכן מסוג קנביס במשקל של כשני גרם

            ה.         אריזה 5 - סם מסוכן מסוג MDMA במשקל של כ- 5.5 גר'

            ו.          אריזה 6 - סם מסוכן מסוג MDMA במשקל של כ- 4.5 גר'

            ז.          אריזה 7 - סם מסוכן מסוג MDMA במשקל של כ- 3.5 גר'

            ח.         אריזה 8 - סם מסוכן מסוג מסקאלין במשקל של כ- 5 גר'.

            הנאשם בלע את אריזות הסמים והסליקן בקיבתו במטרה לייבאן ארצה.

            ביום 30.12.10 חזר הנאשם לארץ כשבגופו הסמים ונעצר עם כניסתו לארץ על ידי משטרת ישראל.

2.         הצדדים בתיק הגיעו להסדר דיוני, לפיו הוגש כתב אישום מתוקן, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ועל סמך הודאתו יורשע בעבירה של ייובא סם. באשר לעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצרכיה עצמית בלבד, הודה נאשם בהחזקת הסם, אך טען שההחזקה הינה לצריכה עצמית. הצדדים הותירו להכרעת בית המשפט, בהסתמך על חומר החקירה, לקבוע האם אחזקת הסמים הייתה לצריכה עצמית ובאם לאו (ראה פרוטוקול מיום 24.5.2011).

תמצית טענות הצדדים

1.         המאשימה טענה כי מן הראיות בתיק עולה, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם החזיק בסמים אותם ייבא, שלא לצריכתו העצמית בלבד. לטענתה, הנאשם הורשע בעבירה של ייבוא סמים מסוכנים לפי סעיף 13 לפקודה, סעיף הכולל ייצוא וייבוא, עשיית עסקה אחרת ואספקת סם מסוכן. שתי העבירות המיוחסות לנאשם, ייבוא ואחזקת הסם, מבוססות על מערכת עובדות אחת, וקשורות זו בזו, וכי ישנה הבנה ברורה כי פעולת ייבוא הסם טומנת בחובה אלמנטים של סחר. מכאן, על הנאשם נטל כבד להוכיח כי על אף פעולת הייבוא בה הורשע, מדובר בפעולה שנעשתה לצריכה עצמית בלבד.

            עוד טענה המאשימה, כי כעולה מחומר הראיות, חבילות הסם נעטפו בעטיפות נפרדות למורת שהכילו כמויות קטנות מסוגים שונים,. חלק מהחבילות הכילו אותו סוג של סם בחבילות נפרדות, דבר המעיד על היותן דוגמיות סם ולא סם שנועד לשימוש עצמי. המאשימה טענה כי הנאשם רוכש כמויות עצומות של סמים בארץ, באופן שאין זה סביר שיסתכן בנפשו כדי להבריח סם בגופו, סם אותו נוהג לרכוש באופן יום יומי ללא כל קושי. מכאן, כי ברור שמדובר בסמים מיוחדים שנועדו למטרות סחר/רווח.

            המאשימה הוסיפה וטענה כי ההיגיון מחייב שהנאשם רכש את הסמים בסמוך לחזרתו לארץ, למטרת ייבואם ארצה, ולא "בתחילת הטיול" כנטען על ידו. כן טענה המאשימה כי על פי חוות הדעת בעניין הסם, הנאשם הביא עימו גם רכיבי סם, ולא סם בצורת שימושו האופייני, דבר המצביע על כוונת ייצור/סחר ולא על שימוש עצמי כטענתו.

2.         הנאשם טוען מנגד, שהכלל הוא כי בעבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודה, נטל ההוכחה רובץ על כתפי המאשימה, וזאת בהיעדר כל טענה אחרת להחלת החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודה. לטענתו, אין בכמויות הסם שנתפשו כדי להקים את החזקה שבסעיף 31(3) לפקודה,. לפיכך, הנטל להוכיח תכלית שאינה צריכה עצמית בהחזקת הסמים אשר נתפשו, רובץ על המאשימה- דבר, שלטענתו, היא נכשלה מלהוכיח.